עכשיו תורך להיות ילד

ראיתי אותו נכנס לחדר הסדנאות, ילד (בן 40) עם חליפה מחוייטת. שלא בא לא להקשיב לבקשה המפורשת שלנו ''נא להגיע עם לבוש נוח....טרנינג.....כמו בבית לשני ימי הסדנא''.

הוא התיישב על הפוף בצבע טורקיז, עם ז'קט מחוייט בצבע שחור וחולצה לבנה, מתעסק בטלפון הנייד שלו.

אני שומעת אותו מוחה בקול רם, בלי מילים.

בחדר הסדנאות יש חוץ ממנו עוד תריסר אנשים . הם מכינים קפה, מתבוננים על הים, מתוודעים אחד למשנהו, מתרגלים לחלל האינטימי.

הוא יושב עם הז'קט השחור. מסתכל לסירוגין על כולם עם חיוך מאולץ ובטלפון הנייד שלו במלוא הרצינות. התיישבתי לידו על הפוף.

אני: רוצה שאתלה בשבילך את הז'קט?

הוא: לא תודה, נוח לי ככה.

אני: הבנתי שחבר שלך קנה לך את הסדנא במתנה.

הוא: כן, פעם ראשונה שאני מגיע למקומות כאלה.

אני: מה זה ''מקומות כאלה''?

הוא: כל השטויות האלה, זה לא אני.

אני: אם בכל זאת באת, נסה לקחת משהו.

הוא: אני יכול להגיד לך משהו בלי חס וחלילה לפגוע בך?

אני: בטח. רצוי! (אני צוחקת) מקסימום אם ממש תפגע בי אלך בעצמי לעוד טיפול עם סערת הרגשות שלי.

הוא: (לא צוחק בחזרה) אני לא בשביל השטויות האלה. אני כבר רואה מה הולך להיות פה.

אני: היית פעם בשיחה אצל מטפל?

הוא: לא. אצלי הכל בסדר, השיחה היחידה שהייתי פעם אצל מטפל, משהו בקשר לילד שלי, המטפל אמר לי שאנשים מהסוג שלי לא צריכים שום לטיפול, אני אדם ריאלי. אף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות, אני יודע הכל לבד. מסתדר לבד. אם יש לי בעיה, אני פותר אותה וזהו.

אני: כמה זמן אתה חבר של הבחור שקנה לך את הסדנא?

הוא: מאז הצבא.

אני: למה אתה חושב שהחבר שלך קנה לך מתנה מהסוג הזה, למה הוא חשב שזה מתאים לך?

הוא: כי הוא דפוקֱ כל החיים מדבר על הרגשות שלו, הולך לכל סדנא אפשרית.

אני: אבל בטח יש ביניכם משהו משותף אם אתם חברים כל כך הרבה זמן.

הוא: כן, לא יודע להגיד מה זה. הוא פשוט חבר שלי. אנחנו שונים מאוד.

המוסיקה מפסיקה, כולם מתיישבים והיום מתחיל.

אני עומדת מול הלוח ומדברת, מראה עוד זווית ראיה של התמודדות עם הפער שבין הרגש והשכל של כולנו.

הוא ממשיך לשבת עם הז'קט השחור.

הוא לא מדבר. הוא לא משתתף. אחת לרבע שעה לערך הוא מסתכל על השעון, אני שומעת אותו מתכנן לעוף מפה, מיד כשתהיה הפסקה.

ההפסקה הגיעה.

הוא ניגש אלי.

הוא: אמרתי לך מירי, זה לא בשבילי השטויות האלה. אני לא מתחבר.

אני: כן, אני רואה.

הוא: אצלי הכל בסדר.

אני: כן, אמרת לי. גם את זה אני רואה.

הוא: אני חושב שאני אלך גם ככה זה לא בשבילי הדברים האלה וגם יש לי ים של עבודה.

אני: בוא נעשה ''עיסקה''.

הוא: אני אוהב עסקים(מחייך).

אני: תישאר עד סוף היום ואם בסוף היום תרגיש את אותו דבר. כל היום הזה על חשבוני ואז החבר שלך יחשוב בטח על מתנה אחרת.

הוא: את יודעת מה. זה הוגן!

אני: אבל יש לי בקשה.

הוא: (בקריזה) נו?

אני: אתה מוריד את הז'קט כל זמן שאתה בחדר, כי אני מרגישה כאילו באת אלי לתת לי יעוץ משפטי.

הוא: אה! זאת הבקשה? סגרנו (מוריד הז'קט ומוסר לי אותו ומחייך)

היום ממשיך. אני מדברת, הנוכחים מדברים, החיבורים מתהווים, האסימונים נופלים ועוד שעה ועוד שעה עוברת.

ואני מתבוננת בו, איך אט אט הוא מתקלף, מפשיל שרוולים של חולצה מגוהצת למשעי, פותח את אבזם החגורה, פותח כפתור במכנס המחוייט, מתרווח על הפוף, מתבוננת בו איך הוא מקשיב כבר אחרת.

מישהי בסדנא אומרת ''אמא שלי בכלל לא היתה שותפה בחיים שלי, היא בכלל לא ידעה מי אני. עד היום היא לא יודעת. היא היתה עסוקה בעצמה''

ופעם ראשונה שהאיש בלי הז'קט השחור אמר בשקט:''לפחות יש לך אמא, בטוח את יכולה לעשות משהו עם מערכת היחסים שלך אתה , כדאי לך! אני מגיל 9 לבד עם 3 אחים קטנים, אמא שלי נפטרה ממחלה''.

ומרגע זה נפל אצלו דבר!

הוא השתתף ודיבר, וצחק, ושאל, ודמע, והסכים להסתכל בתוכו-בתוכנו, ונגע, וחיבק והסכים להיות מחובק. הוא לא סתם את הפה לרגע.

בסוף היום, הוא ניגש אלי.

הוא: סליחה מירי שהייתי ככה אנטיפט בבוקר.

אני: נראה לך שזה הרשים אותי ?(צחקתי)

הוא: זה המזל הטוב שלי שלא התרשמת.

אני: זה מזל של כולנו. אין לך אפילו מושג כמה תרמת פה לכולם.

הוא: אני?

אני: ברור שאתה! כמו כל אחד בחדר הזה. אני רק מסדרת את הנאמר, את הרגשות הסוערים של כולנו.

הוא: אני יכול לחבק אותך?

אני: חסר לך שלא!

הוא חיבק אותי. ארוכות, שם את ראשו על כתפי.