שבע שנים בטיבט
שבע שנים אני מכירה אותה. אחת לשנה היא מגיעה לשיחה או שתיים.
שבע שנים היא מדברת עליו. אהוב לבה.
על זה שהיא אוהבת אותו, שהוא החצי השני שלה, שהוא הנשמה התאומה, שבלעדיו היא חצי בן אדם.
שבע שנים שהם ביחד ולחוד לסירוגין.
שבע שנים שהיא אוגרת בתוכה תסכול, כאב ופחד. בשם האהבה שלה.
שבע שנים שהיא מבקשת ממנו שיכיר בה כזוגתו לחיים והוא....מתמהמה. עודנו מתלבט.
שבע שנים היא מסכימה להתמהמהות ולהתלבטות שלו וחוזרת אליו שוב ושוב, כדי לשכנע אותו שיחליט כבר כי היא נהדרת......עד הריב הבא שלהם.
שבע שנים, שהיא כואבת את הנשים שהיו לו בין לבין .
שבע שנים שהיא מתרצת את את זה לעצמה ולסביבה ''טוב, בשבוע הזה לא היינו ביחד, זה לא נקרא בגידה''.
שבע שנים, שהיא מתפרקת מנשותיו האחרות והולכת ''להראות לו מה זה'' בזרועות מישהו אחר ללילה.
שבע שנים, אחת לשנה, אנחנו נפגשות לפגישה או שתיים, מחליטות יחד שכנראה עוד לא בשלו תנאיה ללכת ממי שלא בוחר בה למרות הפחדים שלו.
שבע שנים היא מסבירה את הפחדים שלו, במקום את הפחדים של עצמה.
היא נכנסה שוב לחדר והתיישבה על הכורסא הלבנה מול הים. נראית עייפה. עייפה מללכת...ולבוא...רק בשביל שוב ללכת ממנו בשביל עוד פעם לבוא אליו וחוזר חלילה.עייפה מלהתחנן על נפשה.
אני: את נראית עייפה.
היא: את לא יודעת כמה מירי.
אני: עם מה באת הפעם?
היא : אותו דבר. אני רוצה לדעת מה לעשות אתו. אנחנו שמונה שנים בקשר והוא לא החליט עדיין אם לבחור בי לזוגתו לחיים.
אני: גם לפני שבע שנים באת עם אותה שאלה.
היא: נכון, שום דבר לא התקדם מאז. חוץ מזה שאני עדיין אוהבת אותו נורא.
אני (צוחקת)למה את אומרת ששום דבר לא התקדם? את עייפה יותר, מבוגרת יותר, מתוסכלת יותר. גם זאת התקדמות. רק לא במסלול הנכון.
היא: את כל כך צודקת.
אני: ומה נעשה עם הצדק לבדו, אמר בועז שרעבי בשיר שלו ?
היא (צוחקת) די, תהי רצינית מירי, אני חייבת להיות אתו.אני אוהבת אותו.
אני: את זה אני מבינה כבר שבע שנים.
היא: אז מה את אומרת? ללכת ממנו, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה בקשר?
אני: איפה שמעת אותי אומרת לך ללכת? אני לא אומרת לך ללכת ואני גם לא אומרת לך להישאר, מי אני שאגיד? אני רק בודקת אתך בקול רם, מה קורה לך כשאת נשארת כמעט שמונה שנים ליד מישהו שלא בוחר בך באמת.
היא: הורג אותי, שאם אלך ממנו, מישהי אחרת תזכה בו, עם כל ההשקעה שהשקעתי בו, הוא בכל זאת למד משהו והבת זונה תהנה ממנו.
אני: לא נראה לי שזה הפחד הכי גדול שלך. נסי ללכת לעומק יותר. מה הפחד הכי גדול שלך?
ממה את הכי פוחדת שיקרה אם תעזבי אותו?
היא: את האמת?
אני: נו, ומה נראה לך? שאת יכולה לחרטט לי בשכל?
היא: הפחד הכי גדול שלי, שאצטרך לעזוב את ת''א, שאצטרך לחזור לדימונה, עיירה שכוחת אל, אפס סיכויים להתקדם, אפס סיכויים לעבוד או להרוויח, אפס סיכויים למצוא חתן טוב, הפחד הכי גדול שלי שאצטרך למות בדימונה מרוב כלום של חיים שם.
אני: אז אני מבינה ממה שאת אומרת, שמאז שאת בתל אביב, התקדמת בקריירה, חיית ברמה גבוהה, שמת קמת חסכון בצד ומצאת חתן הולם?
היא: מה פתאום! אני במינוסים בכל בנק אפשרי, החלפתי כבר מלא משרות. בצוק העיתים ההורים שלי עוזרים לי קצת כלכלית וזוגיות..... את יודעת מירי, בשביל זה אני באה, לפתור את זה.
אני: ההורים מדימונה עוזרים לך כלכלית. את שומעת מה את אומרת?
היא: אני לא מבינה מה את אומרת!
אני: אני אומרת יקירתי שתתעוררי על החיים שלך! כן, בטוח יצאת מדימונה גיאוגרפית לתל אביב-העיר ללא הפסקה, אבל בפועל דימונה ומי שהיא בפחדים עבורך, נשארה בתוכך.
היא: אני לא מאמינה שזה קורה לי.
אני: כדאי שתתחילי להאמין. אי אפשר ''לטפל'' במשהו אם לא מודים בו לפני כן.
אני: את חיה את כל הפחדים שלך בפועל דרך המציאות שלך, רק בתל-אביב. אולי כי לא רק בלונדון גם בת''א היאוש יותר נוח.
את בלי עבודה שמפרנסת אותך בכבוד.
את בלי סיכוי למצוא חתן טוב, כי את בחצי קשר כבר שבע שנים.
את חייבת כספים לכל בנק אפשרי.
וההורים מדימונה, שכוחת האל שאין בה פרנסה, הם אלה שעוזרים לך כלכלית.
בקיצור, את בלי להתקדם לעבר אפילו אחד מהיעדים שלך.
היא הביטה בשקט על הים. נגמרו לה המילים.
כשנגמרות המילים שלנו.....מתחילה ההבנה להזדחל לה פנימה.
משהו בה, הבין על עצמה הפעם, משהו שהיא לא הבינה בפעמים הקודמות.
חומר למחשבה לכולנו:
איפה אנחנו הולכים לאיבוד בעצמנו תוך כדי כיבוש איזה ''פסגת הר'' דמיונית. תוך כדי העברת הפחדים שלנו למקום\מצב\אדם אחר.
חג שמח!
