הפוזה שלנו
כי במותך ''הפוזה שלנו''
את מצווה לנו....את החיים.
שובל הבושם שלה נכנס הרבה לפני שהיא נכנסה אל החדר הקטן והתיישב קצת לפניה סביב\על הכורסא הלבנה שמול הים.
אשה יפה. ניכר על גופה שידע שעות רבות של פילאטיס, לצד נתונים טבעיים מדהימים ביופיים.
הכל היה אצלה במקום, כמו תמונה מושלמת.
שיער בלונדיני ארוך , פוני גזור בקפידה ששום שערה לא משה ממנו, איכשהו, גם שהאוויר של המזגן מפעם לפעם נשף לעברנו בניסיון לחמם את החדר ביום הסגרירי.
התיק, הנעל, החליפה, הצעיף האלגנטי שהיה שמוט על כתפיה בצבעי הבז'....התכשיטים האלגנטיים....התמזגו להם בהרמוניה עם עיניה הירוקות המצועפות.
היא חיטטה בתיק הפרדה שלה באלגנטיות, הוציאה טישיו בצבע בז'(בחיים שלי לא ראיתי טישיו שהוא לא לבן או ורוד-מירי), שאלה אם אפשר לקבל מים בטמפרטורת החדר, וכמובן שקיבלה.
שאלה אם אני מקבלת אשראי והוציאה בינתיים את הכרטיס השחור.
שאלה אם יש הנחה אם היא קונה כמה שיחות מראש. אמרתי לה בצחוק ''בואי נראה אם תסכימי בכלל לראות אותי....אחרי החוויה של הפעם הראשונה''.
היא חייכה באיפוק.
ראיתי אותה ''עושה סידורים'' כדי לבכות בדרכה בצורה ''מסודרת ומאופקת''.
ושאלתי: ''אני מבינה שאת עוברת דבר או שניים בתקופה הזאת של החיים שלך''?
''דבר או שניים''? היא אמרה כאילו המעטתי בצרותיה ''את מתכוונת למיליון או שניים דברים, נכון מירי?''.
צחקתי ואמרתי לה ''בואי נתחיל עם דבר או שניים...אל תשכחי... שיש לנו רק שעה''.
היא חייכה חיוך מאולץ ומאופק והתחילה לדבר:
''שילך לעזזאל הכסף המחורבן הזה, רק צרות הוא עשה לנו במשפחה.
אף אחד לא מדבר עם אף אחד במשפחה בגלל הכסף המחורבן הזה.כולם כועסים אחד על השני.
נמאס לי מהמלחמות על כסף, כל הזמן כסף כסף כסף, מי צריך את הכסף הזה בכלל אם זה הבעיות שהוא עושה לנו כל השנים?
אפילו לא הפסקתי להתאבל על אבא שלי שמת לפני שנה, אני לא מספיקה ללוות את אחותי החולה בימיה הקשים, לא מספיקה לנשום במשך היום, כל היום מלחמות על הכסף המחורבן הזה.
והבעל הבעייתי שלי, תיכף הוא נשאר בלי דולר עם השטויות שהוא עושה והוא עוד משחק אותה ''לורד קוק''.
טוב, זה הוא בעצם שעשה את כל הכסף כל החיים, וזה גם הוא שמפסיד אותו שוב.
וכל הזמן אנחנו בטלטלות האלה, מנסים לשמור על מה שיש, להשאיר הראש מעל המים, להמשיך לחיות ברמה שחיינו, מנסים לעשות כסף מחדש.
ככה כולנו אוכלים את הלב כל השנים, מסערה לסערה. ממכה למכה.
אל תשכחי מירי, שאנחנו ידועים, כל הבלאגן היה תמיד בבית, לא טוב היה לעסקים של בעלי שידעו שאנחנו כל החיים האלה עוברים טלטלות עסקיות ואישיות, אז כל החיים הסתרנו.נלחמנו בשקט.
ואל תשכחי מירי שיש לנו גם משקיעים בחו''ל ואוי ואבוי אם היו שומעים שמשהו לא בסדר איתנו.
ואמא שלי, שנשארה לבד אחרי שאבא שלי הלך לעולמו, אסור שתדע שהילדה ''העשירה המוצלחת'' שלה בקשיים. וככה שנים, אני מסתירה, מטייחת, מכחישה, מדחיקה, דוחה, מתפללת רק שהכל יהיה בסדר, רק שתפסקנה הסערות האלה סוף סוף''.
חצי שעה, שמעתי אותה מאשימה וכועסת על בעלה, על הכסף, על ארבעת הילדים שלה שלא מבינים את המצוקה וממשיכים לדרוש רמת חיים גבוהה, על המצב במדינה המחורבנת, על המשקיעים המחורבנים, על החברות המחורבנות שלה שרק מנצלות את המעמד שלה ועוד ועוד ועוד.
אמרתי לה ''יקירתי.....הרבה ''מחורבן'' שמעתי בשיחה הזאת, משהו שלא כל כך הולך לי ביחד עם מי שאת משדרת לעולם באיפוק, באלגנטיות, בחליפה, באיפור, בקלאס שנכנס לחדר לפני חצי שעה''.
היא ביקשה עוד כוס מים....מרוויחה זמן לקלוט את מה שאמרתי. הטלפון שלה צילצל והיא אמרה ''אני חייבת לענות זאת הסוכנת נסיעות שלנו, היא צריכה לתת לי תשובות בקשר לחופשת סקי של המשפחה''.
היא אמרה כמה שמות, רשמה כמה נתונים שקיבלה מהעבר השני של הקו ואני הבאתי את המים....בטמפרטורת החדר.
שאלתי אותה, ''מה היית רוצה לקבל מהשיחה הזאת כדי לצאת מפה עם איזו שהיא תוצאה טובה עבורך''?
היא שתקה.
''אני לא ממש יודעת למה באתי, חברה(כנראה חברה מחורבנת-מירי) המליצה אז באתי....היא אמרה לי ''לכי אליה, היא לא תתן לך לזיין לעצמך את השכל היא תשים לך מראה מדוייקת מול הפרצוף''. אז באתי''.
''ואת רוצה להסתכל במראה לו הייתי שמה לך אותה?'' שאלתי.
היא היססה.....שתתה מים בטמפרטורת החדר.....ואמרה ....''ברור''!
''תראי יקירתי, אמרתי לה בטון מחבק, אני ממש לא רואה פה אשמים לרוב כמו שתיארת,
אין ספק שיש לנתונים שציינת משקל כלשהו בתוצאת החיים שלכם , אבל עיקר המשקל הוא בעיני....
מחיר הפוזה שאת ובעלך ...ביחד....מסכימים עדיין לשלם ולמות בגללו''
היא שתקה, ודמעות הציפו את עיניה, זולגות אט אט מותירות תוואי דק של אייליינר שחור על לחייה.
''את צודקת, התעייפתי מהפוזה''. ''פשוט התעייפתי''.....מירי''.
ומירי אמרה לה:
''התעייפתי מאוד אמרה הגברת שזה עתה סגרה חופשת סקי משפחתית,
כשאף אחד במשפחה לא מדבר עם אף אחד.
שבוודאי הם ישתקו להם שם בזעם על הררי השלג,
כשתיכף אין להם דולר ...בכיס,
''באשמתו'' של בעלך שחי בפוזה של ''לורד קוק''
כאילו שאת יושבת פה חפה מאחריות ולא משתפת פעולה על בסיס יומיומי....עם הלורד קוק''.
שעון הקוקיה צלצל שהשעה נגמרה,
היא שילמה בכרטיס אשראי השחור.
היא חיבקה אותי בצאתה וסיננה בין שיניה, ''אני חייבת לחשוב קצת עם עצמי בים''.
היא, הבושם והחזות שעכשיו הייתה קצת פחות מאופקת יצאו מהחדר והלכו לחשוב בים.
אין לי מושג אם אראה אותה שנית.
זה תלוי אם היא תהיה עוד מישהי שתיפול חלל בדרכי החיים בגלל הפוזה.
אני מתפללת בשבילה שלא!
חיבוק של אמת לכולנו
מירי
