מעבדות הגוף לחירות הרוח
נסעתי לראות אותו בעיירה קרובה בדרום.
אמא שלו ביקשה שאבוא, עוד ניסיון של אמא כואבת להציל את בנה חולה האנורקסיה.
אני נכנסת לבניין ישן. עולה ברגל ארבע קומות במדרגות מזוהמות. אני נכנסת לבית זעיר, דל, ממורק בניקיונו.
האמא פוכרת ידיה במצוקה.
האב מסתכל על נקודה נעלמה בקיר.
אף אחד לא מכין אותי למה שאני עומדת לראות כשהיא מובילה אותי בין שני חדרי הבית הקטנים למעין עליית גג קטנה.
ילד צנום. ילד בלי גיל. פחות מ-37 ק'ג ילד שחושב שהוא שמן מאוד.
הוא מסתכל עלי, כמו חיה פצועה ועייפה מעבר לסורג בגן חיות, שאני אחרונת המבקרים שעוד מסתובבת בו.
שתקתי. הוא שתק.
התבוננתי בחדר חסר החיים בעליבותו, מחפשת אות חיים ולו קטנה בתוך כל הדלות הרוחנית והחומרית הזאת.
רואה מילים. הרבה מילים.
מילים על דפים שתלויים על הקיר,
מילים של שירים,
מילים של תכנית תזונה שבועית מאיזה רופא,
מילים של גזרי עיתון.
מילים על פתקאות.
''אתה אוהב מילים'' אמרתי לו ודומה היה שאיזה אור רחוק ניצת בעיניו.
הוא הסתכל בי בספקנות וחוסר עניין .
''עוד אחת'' שמעתי אותו חושב ''שבאה לדבר אתי על להתחיל לאכול שמא אמות''.
''כן''. סתם ולא פירש.
''גם אני אוהבת לכתוב'' אמרתי. ''תמיד אהבתי. יש משהו במילים הכתובות שאני קוראת או כותבת שעושה בי שקט''.
שתקנו.
''איך זה שאת לא מדברת אתי על האנורקסיה שלי?''שאל
''אני לא ממש מבינה בתחום הזה אמרתי. ''אני גם מבינה מאמא שלך שטובי המומחים טיפלו בך''.
''בטח'' אמר, ''זה בגלל שאני מקרה רפואי מעניין''
אמר מערבל אבקה לבנה בכוס מים ושותה לגימה לגימה, ידיו הגרומות מרזון בקושי מחזיקות את הספל הגדולה.
''יש לנו כמה דברים משותפים'' אמרתי לו. ''שנינו אוהבים מילים, ושנינו מתעסקים עם אוכל''.
''מה פתאום'' אמר לי ''אני לא מתעסק עם אוכל! אני לא אוכל בכלל!''.
''אני רואה'' אמרתי לו. ''אבל גם לא להתעסק עם אוכל בכזאת אדיקות ....זאת התעסקות''.
''אני דווקא כן מתעסקת עם אוכל כי אני אוהבת אוכל'' טפחתי על בטני הלא שטוחה.
הוא חייך קלות.
''בטח יש לך הרבה מה מילים לצעוק אותם'' אמרתי.
''במקום לצעוק דרך הרזון הבלתי נתפס שלך. אני במקומך הייתי כותבת''.
''אה'' אמר כמי שוויתר מזמן על החלום ''תמיד רציתי לכתוב בעיתונים''.
ומה מפריע לך לעשות את זה?
''הכל'' אמר ''אפילו מחשב מזורגג אין לי בחיים העניים האלה ''שלא לדבר על אינטרנט וכבלים''.
הבנתי.
''אם היה לך מחשב'' אמרתי ''יכולת לשבת באחד מבתי הקפה שבטח יש פה. היום בכל מקום יש אינטרנט''.
''אם'' אמר ''עכשיו הייתי כותב, את כל המילים שיש לי בבטן'' אור קטן ריצד בעיניו הכבויות
''יש לך מחשב הוא בדרך לפה'' אמרתי ותוך כדי מצלצלת לאיש המחשבים שלי נותנת לו הוראות ודרך הגעה לשליח.
הוא הביט בי בעיניים לא מאמינות.
באותו הערב הוא דיבר אתי מול המחשב שקיבל.
היום הוא כותב בכל מיני מקומונים ובלוגים.
היום הוא כבר לא צועק את מילותיו דרך הרזון של הגוף.
היום הוא מרצה את סיפורו מול קהל של נערים שמקדשים את הרזון החולני.
ילד-כותב-מרצה מוכשר!
מירי
