המקום בלב של חיים...ממקום בלב רעננה
כל חיי רצופים מפגשים עם כל מיני אנשים, חלקם עוברי אורח בחיי , חלקם אני עוברת אורח בחייהם וחלקם.....אני יודעת! יהיו חברי אמת שלי להמשך חיי.
כזה הוא חיים. האיש , האמן, עם הלב הענק.
האיש בעל המקום המעורר השראה שיצר במו לבו וידיו ''מקום בלב''.
ואיך בכלל החלטתי לכתוב עליו פתאום?
אתמול בערב, חברתי בטי רוקאווי ביקשה שאבוא אתה בצאת השבת ליישב שיחה משפחתית סוערת רגשית בבית הוריה.
נסענו לשם היא ואני, מדברות בדרך על המקום בלב שצריך לפנות דווקא מול אנשים ובמצבים בהם אנחנו חושבים שאנחנו צודקים.
נסענו במכונית שלי. ואת השיחה שלי ושל בטי קטע צלצול הטלפון שלי.
חיים .....ממקום בלב ברעננה .....היה על הקו.
איך אני אוהבת את האיש הזה, שבטי עוד לא מכירה ממש אבל כבר ביקרה במקום המדהים שלו כמה וכמה פעמים, בהיותה שוחרת טעמים ואוכל.
שמחתי שחיים התקשר. בצאת השבת העמוסה רגשית הזאת,
אחרי ביקור אצל אמא שלי בבית חולים,
אחרי האשה המבוגרת ששוכבת לידה וצועקת עלי להביא לה כוס מים וכשאני מביאה לה בחמלה, היא צועקת עלי שאני קושרת קשר עם הצוות של בית החולים להרעיל אותה,
אחרי העצב שפילח את לבי לראות את זקנתה הלא מפוייסת,
אחרי הדרך עכשיו לפגישה בבית הוריה של בטי שבוודאי תהיה סוערת רגשית.
''חיים אהוב'', שמחתי למשמע קולו, בלי בכלל לשמוע למה הוא צלצל.
''אני בדרך לסידור כלשהו, ואחר כך באה אליך''. לא ממש השארתי לו ברירות.
עלינו למשפחה של בטי. דיברנו כולנו. כל אחד מפנה מקום בלב לנסיבות ולרגש של האחר, התחבקנו והתנשקנו ונסענו........בטי ואני למקום בלב ברעננה.
כל הדרך אנחנו שמחות ומודות שיש לנו אחת את השניה.
שהיא משלימה אותי איפה שאני חסרה ואני משלימה אותה, כי ביחד זה שלם!
נכנסנו ביחד למקום בלב ברעננה.
רק חיים עם הלב שלו יכול לבנות באהבה מקום שכזה.
''שביל התמורה'' הסביר לי פעם חיים, ''הוא השם של השביל שאת עומדת עליו'' תוך שהוא מחבק אותי חיבוק ענקי. כמו שרק חיים יודע לחבק.
ואני ...כמו בתוך קסם ... מרגישה את התמורה שמחלחלת בי.
כי כשהתחלתי לפסוע עליו, כל הרגשות שלי המו בתוכי.
רציתי לעשות שם הכל בגן המעורר השראה הזה: לאכול , לטייל , לגעת, לבקש, לתת, לטעום, לשתף, לחבק, שיחבקו אותי, להריח, להשתוקק, לגור , לארח, להתארח , לצעוק בקול רם ברחבי כל העולם שיש עוד איש, אמן ומקום מדהים ונוסטלגי כזה בתוכנו,
אפילו להתחתן שם רציתי....כשבכלל אני לא רוצה להתחתן שוב ...שם למעלה על הגזוזטרה שמשקיפה על פני כל הגן שעליה זוגות נשבעים זה לזאת לממש את אהבתם.
ועכשיו בטי ואני מהלכות על שביל התמורה ושוב מטר הרגשות מפעפע בנו, הפעם אצל בטי ואצלי בו זמנית.
חיים בא לקראתנו עם חיבוק גדול.
אנחנו צועדות שם, נפעמות, מרגישות-בלי מילים- שחיים בנה את הגן הזה לפני הרבה מאוד שנים. רק בשביל שתינו!
המקום היה מלא אנשים ובכל זאת כאילו מרווח. איך לא?
יער קסום של יצירת אמן עיצובית וקולינרית.
חיים מחבק את שתינו ונותן לנו הסבר מהלב לכל בריכה , לכל עץ, לכל חדר, לכל שביל,לכל תדר, לכל שתיל בגינת הירק שלו. גינה? שדה!
הכל בעצמו, בטעמיו, במשנתו, באהבתו, בידיו,בלבו, בנשמתו.
חיים קוטף כל מיני סוגי ירק ישר מהשדה ונותן לנו לטעום. אני לא מזהה מה אני טועמת. בטי שהיא ''חיה קולינרית'' מזהה מיד.
הוא שואל אם אנחנו רוצות קפה, לא שומע את התשובה שלנו ופותח שולחן עם מנה ועוד מנה ועוד מנה....כולן בטעם אלוהי.
כל טעם אפשרי הוא הגיש לנו חיים לשולחן שלנו ...חוץ מהקפה שהוא שאל עליו.
ושתינו אוכלות, מתעלסות עם הטעמים, אני מקללת תוך כדי את ד'ר רזיאל שהסכימה לעשות לי את הניתוח קיצור קיבה ושבגללו אני יכולה לאכול רק קורט מכל הטעמים המופלאים האלה.
ובטי – גם פה משלימה אותי ואוכלת בתאווה ומתמוגגת מהטעמים גם בשבילי.
מעבר לפניה קטנה ברעננה , נכנסנו ל''מקום בלב''. יער קטן עם קסם ענקי בלב העיר רעננה.
בעיצוב לבו ומשנתו של אמן בשם חיים שסטל, שיודע לאהוב, לבנות, לבשל, ללחוש לירק שהוא מגדל ומבשל בעצמו.
כל הדרך חזרה הביתה בטי ואני שתקנו. משאירות לטעמים ולחיבוק של חיים שידברו בעד עצמם.
רק הבוקר, התיישבתי לכתוב אותם.
שכל העולם ידע!
מירי
